תודה על המחמאה!

יעקב בורק, איש עסקים, סופר ופעיל וחברתי, מספר על המורה שהשפיעה על חייו:

בשנת 1946 ניסו הורי, ניצולי השואה, לעלות לישראל אך נתפסו וגורשו על ידי הבריטים לקפריסין, שם נולדתי.
בשנת 1948 עלינו לישראל לדירת חדר ביפו שבה חלקנו מטבח ושירותים עם עולים כמונו. כשהייתי בן 6 עברנו לחולון ולמפגש החשוב ביותר שהיה לי בחיי עם דמות חינוכית שלא הייתה אחד מהוריי.

הייתה זו שרה רובינשטיין המורה שליוותה אותי כמחנכת (והייתה ראויה לתואר) מכיתה א׳ ועד כיתה ו׳. מעטים זוכים היום לניסיון המיוחד של מורה יחיד המלווה אותם לתקופה כל כך ארוכה אך בשנות החמישים הדבר התאפשר. שרה הצליחה להקנות לי את התחושה שהעולם מלא אפשרויות והסקרנות היא הכלי החשוב ביותר שיכול להוביל אותנו לגלות אותן. אני זוכר שיעורי חשבון אך גם שיעור אחד שבו הביאה שרה פרימוס ישן ורקחה יחד איתנו, התלמידים, ריבת תפוזים כי ״מי יודע מתי בחיים נזדקק למיומנות זאת״.

ביקרתי בביתה פעמים רבות ואפילו היום אני זוכר את שמות ילדיה, עמי ואדם, כאילו שהיו אחי הגם שמעולם לא התרועענו על רקע גילם הבוגר.

ואמנם, יותר מפעם אחת מצאתי עצמי קורא לה אמא בנוכחות ילדים אחרים בכיתה ומבקש לקבור עצמי ממבוכה. היא רק חייכה בחיוך שקיוויתי שמשמעו: 'תודה על המחמאה'.