חמש דרכים יצירתיות לחגוג את יום המורה השנה!

מורים טובים הם מורים לחיים, אנשי ונשות חינוך שלימדו אותנו ומלמדים את ילדינו, הדור הבא, הרבה יותר ממערכי שיעור, אלא דואגים לחינוך, לערכים ולהעצמה אישית – כל אלה משפיעים על ילדינו, עלינו ועל החברה כולה לשנים רבות.

ביום המורה השנתי יש לנו הזדמנות קטנה להעניק להם חזרה – למורים מן העבר שהשפיעו עלינו ולמורים שמשקיעים מעצמם כיום, הזדמנות להראות שאכפת לנו מהעבודה הקשה, מכך שהם מקדישים ומקדישות – ימים כלילות – כדי לתת מעצמם לדור הצעיר.

אספנו עבורכם כמה רעיונות מיוחדים שיעזרו לכם לחגוג איתם ועבורן את יום המורה השנתי:

  • צרו אלבום כיתתי מלא אהבה:

מתנה שהיא גם הזדמנות לשתף את ילדי הכיתה בחגיגה קולקטיבית! בחרו מחברת/יומן – מה שתעדיפו – עם כריכה עבה וצבעונית, והזמינו את חברי הכיתה לכתוב, לצייר, להדפיס תמונות או להדביק זכרונות ולציין דרך אמנות, תמונות והקדשות את הייחוד של המורה בחיי התלמידים.

 

  • כתבו מכתב אישי:

אין כמו מכתב אישי ומקסים כדי להביע את הערכתכם למורה מיוחד, גם אם עברו שנים רבות, זכרון של מורה מיוחד מעולם לא עוזב אותנו – אתם יכולים למסגר מכתב שכתבתם בעצמכם, ליצור שיר בחרוזים או לבחור בדרך יצירתית במיוחד שמציע אתר יום המורה – לשלוח מכתב וסמס אונליין דרך האתר בחינם, היישר לסלולרי ולדואר האלקטרוני של המורה האהוב עליכם לאורך השנים תארו לכם את ההפתעה לה יזכה המורה המאושר! רק הוסיפו הקדשה אישית והמכתב כבר בדרך אליהם!

  • השקיעו בכוס קפה מעוצבת:

תודות לפינטרסט ולאתרים שונים ברשת, כולנו הופכים לאמני "עשה את זה בעצמך" מדי פעם או לפחות זוכים להשראה לרעיונות מעוצבים. אם אתם נהנים מפרויקטים של יצירה, אתם יכולים להשקיע ולהכין בעצמכם כוס מעוצבת אישית בעזרת טוש לא מחיק, כוס בצבע חלק ותנור. איך עושים זאת? כותבים עם טוש "שארפי" או טוש על בסיס שמן הקדשות אישיות על הכוס, למשל: "שיהיה לכם יום קל עם קפה חזק!", "להתעורר לתלמידים שאוהבים אותך!" וכו' ושימו את הכוס בתנור על 180 מעלות למשך חצי שעה. התוצאה: כוס מעוצבת שמהווה זכרון של תשומת לב ואכפתיות!

  • הפיצו את הבשורה בפייסבוק:

אם אתם רוצים שכולם ידעו עד כמה המורה שלכם חשוב לכם – התארגנו עם עוד הורים בכיתה ודאגו לפרסם על קיר הפייסבוק של המורה האהוב עליכם שלל ברכות ותשבוחות על היכולות המרשימות, ההשקעה, הדאגה וכל התכונות שהופכים אותם למורים לדוגמה ולמופת! או לחלופין, מצאו את המורה שהשפיע עליכם בעבר ושלחו לו הודעה מרגשת שתזכיר לו כמה הוא השפיע עליכם לטובה!

  • אפו מאפה מעשה ידיכם:

אין דרך מתוקה מזו להביע הערכה למורה מתוק! עוגת שוקולד מצוינת, עוגיות שתוכלו לחלוק גם עם המשפחה או אפילו קאפקייקס מעוצבים – כולם מתאימים למשימה, הכל תלוי ברמת הידע שלכם במטבח. בכל מקרה, התוצאה הסופית תותיר את המורה שלכם עם טעם מתוק בפה ותחושה מיוחדת בלב.

 

ישנם עשרות דרכים לחגוג את יום המורה השנתי, גם אם שכחתם איך זה לשבת בכיתה ועברו מאז שנים רבות, אך העיקר הוא למצוא את הדרך המתאימה ביותר עבורכם, בה תוכלו להעביר לאנשי ונשות החינוך את ההוקרה על ההשקעה שלהם ושלהן לאורך השנה ואת החותם שהותירו בכם!

מצאתם בכתבה השראה לחגיגת יום המורה? יש לכם רעיון מיוחד משלכם? נשמח אם תשתפו אותנו בעמוד הפייסבוק שלנו!

מאיר שלו מספר על יעקב איצקוביץ'

מאיר שלו, מהסופרים המוצלחים במדינת ישראל, משתף בסיפור המרגש של פרופסור דרור שדה והמורה לטבע יעקב איצקוביץ':

לפני שנים פגשתי אדם מיוחד במינו, פרופ' דרור שדה ז"ל. פרופ' שדה היה פיזיקאי ואני שאלתי אותו מדוע בחום בתחום הזה.

הוא סיפר לי סיפור מעניין: בשנת 1943 הוא היה תלמיד כיתה ג' ב"בית הספר לנערים עובדים" בחיפה. היה להם שם מורה לטבע ששמו יעקב איצקוביץ. במשך שנה תמימה לימד המורה איצקוביץ את כיתה ג' ב"בית הספר לנערים עובדים" בחיפה רק על צמח אחד, ששמו העממי הוא "אל תיגע בי" ושמו המדעי הוא "מימוזה ביישנית". לצמח הזה יש תכונה מעניינת: עליו נסגרים במהירות כשנוגעים בו כדי להרתיע את הבהמה שרוצה לאוכלו, וגם בתנאי שרב ובמשך הלילה. ובכן, במשך שנה תמימה, שנת הלימודים 1943 כולה, למדו ילדי כיתה ג' של "בית הספר לנערים עובדים" בחיפה רק דבר אחד – את התנהגותה של המימוזה הביישנית. הם גידלו אותה בחדר הטבע, טיפלו בה, השקו אותה, צפו בה וחקרו אותה. המורה יעקב איצקוביץ גם הוציא אותם אל הכרמל לעקוב אחריה במקום חיותה הטבעי.

פרופ' שדה סיפר לי שאיצקוביץ מינה אותו להיות האחראי על כיבוי האור בחדר הטבע, וכך הוא הבחין בדבר מענין – שאופן הסבירה של העלים בלילה שונה מסגירתם באור יום. לא אכנס לפרטים, אבל המורה בדק ומצא שמדובר בתגלית של ממש ודרג לפרסמה בעיתון מדעי.

"בכיתה ג' ההיא היינו שמונה תלמידים", סיפר לי פרופ' שדב, "שלושה נעשו מהנדסים, שתיים היו למורות, אחד משפטן ושניים פרופסורים באוניברסיטה. אני מאמין שיעקב איצקוביץ תרם לכך תרומה של ממש".

"האם מישהו מכם עסק בבוטניקה?" שאלתי.
"לא" הוא אמר, "אנחנו לא למדנו ממנו בוטניקה, אנחנו למדנו ממנו לחקור וללמוד ולגלות".

"והמשכתם ללמוד איתו גם בשנים הבאות?"

"לא," אמר פרופסור שדה, " בסוף אותה שנה התלוננו כמה הורים שהמורה יעקב איצקוביץ לימד אותנו רק על צמח אחד ולא הספיק את כל תוכנית הלימודים, ומנהל בית הספר פיטר אותו".

המימוזה הביישנית בפעולה: http://www.youtube.com/watch?v=g0LFBM3hOLs

קבוצת הלימוד בפייסבוק

המורה יעל חצרוני מספרת כיצד העזה לפתוח את גבולות הכיתה ולהגיע למקומות שלא חשבה שתוכל להגיע אליהם:

כשסיימתי את לימודי ההוראה והתחלתי ללמד לפני למעלה מעשור, לא הומצא עדיין המונח "רשת חברתית", מכשירים כמו טלפון סלולרי חכם או טאבלט נשמעו כמעט כמו מדע בדיוני והמונח "כיתה הפוכה" לא שימש לתיאור גישה פדגוגית חדשנית, אלא כמאטפורה לכיתה מבולגנת במיוחד…

בדיוק מסיבה זו כאשר פנתה אליי אחת התלמידות בכיתת הפיזיקה המוגברת שלי וביקשה להקים קבוצת לימוד בפייסבוק, אני חייבת להודות שקצת חששתי. למרות החשש ולמרות ההיכרות המאוד בסיסית שלי עם הפלטפורמה לא יכולתי שלא לשמוח מרוח היזמות של אותה תלמידה שביקשה להמשיך את השיח שנוצר בכיתה ולהרחיב אותו גם בין השיעורים. כמובן שהסכמתי להצעה.

בשבועות שלאחר מכן העליתי קישורים לסרטונים מעניינים לקבוצה, הפניות לאתרים רלוונטיים ואתגרי חשיבה. להפתעתי, לא רק שהתלמידים לקחו חלק בשיח אלא שהם החלו להעלות תוספות ורעיונות משלהם. כך גיליתי שאחד מתלמידי לומד במקביל ללימודי המגמה גם קורס מקוון בפיזיקה של לא פחות מאויניברסיטת סטנפורד! (https://www.udacity.com/course/ph100)

בכל שבוע הוא העלה לקבוצה תרגיל מתוך הקורס אותו הוא לומד ובעקבות זאת הצטרפו עליו לקורס עוד תלמידים נוספים. אני כמובן שמחתי לסייע בכל פעם שביקשו את עזרתי. בתום מספר חודשים כל התלמידים זכו בתעודת סיום קורס של האוניברסיטה היוקרתית.

בזכות העבודה בין השיעורים יכולתי להכין את עצמי טוב יותר לכל מפגש בבית הספר. ידעתי אילו דברים לא היו ברורים, ידעתי מי הבין ומי זקוק לרענון, מי לומד טוב בקבוצה ומי זקוק להסבר פרטני. לפתע ההספק שלי בכל שיעור היה גבוה בהרבה והתלמידים ידעו שאם משהו לא הובן כראוי, תמיד אפשר להשלים אותו בין השיעורים וכך אפשר להתקדם מהר יותר בחומר הלימוד.

לקראת בחינות הבגרות של השנה שעברה קבוצת הלימוד שצפה וגעשה. התלמידים נעזרו אחד בשני על מנת להתייעץ וללמוד בצוותא, תלמידה שהייתה שקטה מאוד בכיתה התגלתה  לחבריה כנכס חשוב כאשר הצליחה לעזור לכולם לפתור שאלה קשה במיוחד ואף הודתה בפניהם שבכיתה קשה לה לבוא לידי ביטוי, אך בקבוצת הפייסבוק היא מוצאת את מקומה (ובעקבות זאת היא זכתה להערכה ותשומת לב מצד חבריה גם בשיעורים האמיתיים).
לקראת סוף השנה הגיעו אליי לשיעור האחרון אימהות של שניים מתלמידיי. הן הפתיעו אותי ואותם כאשר הביאו עוגה מקסימה וחגיגת סיום שנת הלימודים. אחת האמהות פנתה אליי ואמרה: "כששאלתי את דור מה הוא עושה כל היום בפייסבוק והוא אמר לי שהוא לומד פיזיקה, חשבתי שהוא סתם סרקסטי, אך כאשר הציונים התחילו לעלות וכשהצורך במורה הפרטי שלו נעלם, הבנתי שאולי הוא לא צחק."

תמיד חששתי משינויים וטכנולוגיה אף פעם לא באמת הייתה מובנת לי, אך לשמחתי דווקא התלמידים שלי עזרו לי לקפוץ למים ולימדו אותי שיעור חשוב.

תודה על המחמאה!

יעקב בורק, איש עסקים, סופר ופעיל וחברתי, מספר על המורה שהשפיעה על חייו:

בשנת 1946 ניסו הורי, ניצולי השואה, לעלות לישראל אך נתפסו וגורשו על ידי הבריטים לקפריסין, שם נולדתי.
בשנת 1948 עלינו לישראל לדירת חדר ביפו שבה חלקנו מטבח ושירותים עם עולים כמונו. כשהייתי בן 6 עברנו לחולון ולמפגש החשוב ביותר שהיה לי בחיי עם דמות חינוכית שלא הייתה אחד מהוריי.

הייתה זו שרה רובינשטיין המורה שליוותה אותי כמחנכת (והייתה ראויה לתואר) מכיתה א׳ ועד כיתה ו׳. מעטים זוכים היום לניסיון המיוחד של מורה יחיד המלווה אותם לתקופה כל כך ארוכה אך בשנות החמישים הדבר התאפשר. שרה הצליחה להקנות לי את התחושה שהעולם מלא אפשרויות והסקרנות היא הכלי החשוב ביותר שיכול להוביל אותנו לגלות אותן. אני זוכר שיעורי חשבון אך גם שיעור אחד שבו הביאה שרה פרימוס ישן ורקחה יחד איתנו, התלמידים, ריבת תפוזים כי ״מי יודע מתי בחיים נזדקק למיומנות זאת״.

ביקרתי בביתה פעמים רבות ואפילו היום אני זוכר את שמות ילדיה, עמי ואדם, כאילו שהיו אחי הגם שמעולם לא התרועענו על רקע גילם הבוגר.

ואמנם, יותר מפעם אחת מצאתי עצמי קורא לה אמא בנוכחות ילדים אחרים בכיתה ומבקש לקבור עצמי ממבוכה. היא רק חייכה בחיוך שקיוויתי שמשמעו: 'תודה על המחמאה'.

מורה וטייס קרב

המורה י' רגיל לתפקד במצבי לחץ, לכוון גבוה ולהיות בעמדה משמעותית. בכל זאת, ככה זה כשאתה גם טייס קרב בחיל האוויר. י' מספר על הבחירה בהוראה וההבנה שהגיע זמן חינוך:

הבחירה בהוראה, הגיעה אליי מאוחר יחסית, בגיל 28.  אני אדם שאוהב תחומים רבים, אוהב לנסות ולטעום את החיים בגוונים שונים, ולעיתים קרובות מצאתי את עצמי תוהה איזה מן עולם ארצה ליצור לעצמי?  מה היא דרך החיים שאני רוצה לעצמי?

הניסיון לרדת לעומקם של התחומים הרבים בהם עסקתי, הבהיר לי שעליי לחשוב באופן אחר – עליי לנסות ולמצוא את אבני היסוד המרכיבות את החוויות המשמעותיות בחיי ולא את המוצר הסופי, המוגמר, של איזה מקצוע כזה או אחר. שבתי אל הביוגרפיה שלי. הבנתי שהתקופות בהן הייתי מדריך בתנועת הנוער ומפקד בצבא, היו התקופות המשמעותיות בחיי.  המגע עם אנשים,  הסבלנות הנדרשת, האתגר, הדינאמיות האימננטית שבעבודה הזו, גרמו לי להבין שהדרכה, באופן כזה או אחר, הוא התחום שלי.

אבל איפה להדריך?  הרי הדרכה הוא עיסוק אשר נדרש כמעט בכל תחום. השלמת המעגל התרחשה כשניסיתי לחשוב היכן תהיה ההדרכה שלי המשמעותית ביותר.  איני מתכוון כאן במובן אלטרואיסטי כזה או אחר. לא הקרבתי את עצמי לטובת החינוך וההוראה.  בחרתי בהוראה כי האמנתי שזה מה שבאמת יגרום לי לקום עם חיוך בכל בוקר. כשאני אומר "המשמעותי ביותר", אני בעצם מתכוון לומר, "שתגרום לי את הסיפוק הרב ביותר".

את התחושה הזאת, היטיב לנסח סר קן רובינסון, בספרו: "המקום הנכון" – החשיבות היא במציאת עיסוק שנובע מתשוקה אמיתית ופנימית של האדם.

התשוקה שלי היא ההוראה.

מתעניין/ת בהוראה? לפרטים נוספים על האפשרויות שלך להסבה להוראה והרשמה לקבלת מידע נוסף ללא כל התחייבות לחץ/י כאן:

מכתב פרידה ממורה אהובה

ליאורה אור, מחנכת ומורה לספרות ועברית בתיכון עירוני ה' תל אביב, המלמדת כבר למעלה מ-20 שנה, נפרדת באהבה ממורתה האגדית שפתחה בפניה את הדלת לעולם החינוך.

השנה מלאו 10 שנים מאז הלכה לעולמה מורתי אילנה פישמן, יהי זכרה ברוך, המחנכת שלי בביה"ס גאולה, ולאחר שנסגר, מורתי לתנ"ך בתיכון עירוני ה' תל אביב. אילנה הכירה את חלומי מילדות לעסוק בחינוך והוראה ועודדה אותי להגשים חלום זה. יתרה מכך-אילנה היתה מורה לחיים והיוותה מקור השראה בזכות היותה אישיות משפיעה בעלת עוצמה אדירה ומורה משכמה ומעלה. מצ"ב שילוב של שתי רשימות שכתבתי לקראת ימי אזכרה שנתיים במהלך העשור:

אילני, האמא הרוחנית שלי,

באחד בספטמבר 1977, היום שבו הפכת להיות המורה והמחנכת שלי, החל סיפור האהבה שלנו.

ומאז את כאן, חלק בלתי נפרד ממציאות החיים שלי, לא הולכת לשום מקום.
במשך כל שנות עבודתך, בתפקידים השונים במסגרת החינוך וההוראה: מורה ללשון, מקרא וספרות, מחנכת; רכזת חברתית, סגנית מנהל, ושורה של תפקידים שאותם מלאת במסגרת היותך בהנהלת בית הספר; הוכחת ויעידו עליך תלמידיך, שתמיד, באופן סמלי, נציגים משמשים להם לעט ולפה: ש"מורה טוב הוא מורה לחיים", ובמציאות הנשלטת על-ידי קליפים וסיסמאות, במה שקשור בך אין זו סיסמה. את האימא הרוחנית שלי וכך תישארי בלבי לנצח.

כאשר אני צריכה לספר לתלמידים שלי על אהבת הארץ, אני מביאה אותך כדוגמא: איך בטיול השנתי שערכנו אתך, כשהיית מחנכת שלי בכיתה יוד, הסקתי בהתפעלות מספורייך, שביקרת במקומות רבים בעולם, אבל את הדגשת: "קודם חרשתי את הארץ לאורכה ולרוחבה!"

אילני, מרגע שנפשי נקשרה בנפשך, ליווית אותי ולא עזבת, האהבה שלך תחסר לי, לכולנו. את מהווה דוגמא ומופת לכל אוהבייך ואהובייך. כל החברות והחברים שלך שמקיפים אותך, את האור שלנו, את חיזקת את כולנו בכוח שלך, שלא תמיד הבנו מאיפה את לוקחת אותו, מה שתמיד הרגיע אותנו זו הידיעה שכשיכולת נסעת וראית עולם, כמו שרצית.

אני חושבת עליך בכל יום שעובר ומספרת עליך לחבריי המורים וכמובן- לתלמידיי.
אַּתְּ המורה שלי לחיים וזה לעולם לא ישתנה. תמיד ידעתי למה.
לעומת זאת, אני מתנצלת-לקח לי עשרים שנה (!) להבין מדוע הייתי אחת מהתלמידות לחיים.
תודה על שבחרת בי.
היית מאמינה? לפני כשבוע גם אני זומנתי למפגש עם כתה אהובה שסיימה לפני 16 שנה (טוב לא 30 שנה-אבל גם זה משהו…), וגם אני מתחילה ללמד אחים של; ותלמידים שלי מתחילים להינשא ולהיות הורים לתינוקות. היו זמנים ששמעתי ממך ומחברותייך-מורותיי על מפגשים כאלה וְ-"עכשיו אני"-כמאמר השיר.
גם אני כבר מורה ותיקה, יחסית, בחדר המורים, מורה שקולטת בשמחה מורים צעירים, ומשתדלת לסייע להם, וכפי שאמר אחד המקסימים, יש לי עדיין ברק אמיתי בעיניים.

תמיד אזכור אותך יפה, תרתי משמע, אצילת-נפש וגאה, רחבת-לב, צמאת-דעת,
אוהבת ונדיבה,

את בשבילי:
המורה שלי, האמא הרוחנית שלי,
חברת הנפש שלי, אהובת לבי, אילני,
זכיתי שתהיי תמיד אתי מורשתי.

ליאורה.

המורה שהגשים לי חלום / חנוך פיבן

חנוך פיבן הוא אחד האמנים הישראלים המוכרים ביותר בעולם. לפני שנים הוא בחר לשלב בין עולם האמנות לעולם החינוך ומאז הוא מעביר סדנאות יצירתיות למורים ברחבי העולם. כעת הוא מבקש לומר תודה למורה שראה אותו, השפיע עליו ועזר לו להגשים חלום:

"המורה ש"ראה" אותי בעת לימודי התיכון היה המורה שלי להתעמלות – שמואל סמאול, או כפי שכולנו קראנו לו – סמי.

בגיל 17 נכנס לראשי הרעיון לרוץ מרתון. היה זה בשנות ה70 המאוחרות בהן תחום הריצה תפס תאוצה (תרתי משמע), ואני מצאתי בריצה מפלט לכל התסכולים והקשיים של גיל ההתבגרות. סמי הבין אותי מיד. בזמן שאחרים טענו שאני משוגע, שהדבר בלתי אפשרי, שאין סיכוי שאוכל לרוץ מרתון בגיל 17 ושאני נמוך מידי או חלש מידי, סמי תמך בי מהרגע הראשון. הוא ליווה אותי במשך 4 חודשי אימון ואפילו השיג בעבורי אישור היעדרות מבית הספר ביום התחרות.

המרתון עצמו היה נוראי. סבלתי כפי שלא ידעתי שניתן לסבול, אך למרות זאת סיימתי את הריצה. היתה זו ללא ספק החוויה החינוכית המשמעותית ביותר של שנות ילדותי ונערותי, וברור לי שללא תמיכתו של סמי, המורה שלי, החוויה הזו הייתה נותרת בגדר חלום.

הביטחון שצברתי ותחושת ההצלחה ליוו אותי עוד שנים רבות לאחר סיום התיכון: מהקשיים בשרותי הצבאי, דרך הדחייה של בקשתי ללימודי אומנות בישראל ועד הבחירה לטוס בעקבות התשוקה שלי ללימודי אומנות עד ניו-יורק הרחוקה בלי שקל בכיס.

באופן קצת אירוני את הדבר החשוב ביותר שלמדתי בבית הספר, למדתי במקום אחר, אך למדתי אותו בזכות אותו מורה שעמד לצידי.

תודה לך סמי!"

הסיבות שבגללן אני מורה – גלעד שמילוביץ', תיכון 'אילון' בחולון

לחוזה הבלתי כתוב עם התלמידים שלי אני מתייחס כאל מגילת הזכויות וחובות השוויון הפרטית שלנו. היא עוזרת לי לשמור על פתיחות, בחינה מתמדת ובעיקר תשובה לשאלה- למה בחרתי להיות מורה.

בזכות שוויון נפש- היכולת להילחם על שוויון הזדמנויות עבור כל תלמיד מחייבת להגיע לדיאלוג עם התלמידים בשוויון נפש. שוויון נפש דורש להיות קשוב ורגיש לכל תלמיד ולגשת אליו מתוך אמונה שלמה שכל תלמיד הוא עולם ומלואו.

בזכות חובת שוויון הלבבות- המפגש עם התלמידים תובע לשמור על שוויון לבבות בין הלבבות של כל התלמידים. שוויון לבבות היא היכולת להגיע ללב התלמיד בראייה המפלחת את נטיית המערכת לחלק את התלמידים, לקבץ, לכמת ולהסליל. שוויון לבבות אף דורש לפתוח את הלב בדיוק במקום שבו תלמיד זקוק שתשמוט ממנו את כישלונות העבר ותשמוט מעצמך את עדשות השיפוט ועל מנת שתוכלו יחד לבנות קשר מעצים עבור הצרכים והמטרות שלו. יחד תצליחו לשבור את הציפיות, הסטראוטיפים והסטטיסטיקה ולהפוך משאלת לב למציאות.

בזכות שוויון החלומות- הזכות לרדוף אחרי חלום היא בעיניי זכות טבעית של כל ילד. התפקיד של עולם המבוגרים הוא לא להקיץ את הילד מהחלום, אלא לעזור לו להשיג אותו. מדהים כמה תלמידים שלי לא העזו מעולם לחלום. כלומר, אף אחד לא טיפח אצלם את הזכות הזו ומיפה להם את הדרך לשם. אני באמת חושב שהם יכולים לעשות כל מה שהם ירצו אם יעבדו קשה ויאמינו בעצמם. ולא פחות, אם אני אעבוד קשה כדי להיות הראשון שיאמין בהם.

בזכות החובה לאי של שוויון- אני שואל את התלמידים שלי כמה פעמים בחיים תהיה להם הזדמנות להיות במקום בו מותר להם לטעות, להיכשל, לפשל ללמוד ולהמשיך הלאה. לא הרבה, אני מרשה לעצמי לענות. אני רוצה לחשוב על הכיתה כאי של שוויון בין הצלחה לכישלון. הכיתה היא המקום בו מותר וצריך ללמוד לטעות, להיכשל וכן לעמוד על הרגליים ולהמשיך הלאה לאתגר הבא. רק במקום בו מותר להיכשל תצמח ההצלחה הבאה.

בזכות השווי של השוויון- אני מורה כי אני יודע שלתלמידים שלי מגיע יותר והתפקיד שלי הוא להיות התמרור, אבן הדרך בשביל הלא מסומן בדרך לעולם שבו הזכות לרדוף אחר השאיפות היא טריוויאלית והיכולת להגשים את החלומות היא ממשית. בעיקר אני מורה כדי שהתלמידים שלי ילמדו להוביל בעצמם את עצמם לעולם טוב יותר. וכמה זה שווה? על זה כל אחד יכול לענות בעצמו: כמה שווה בשבילך עולם טוב יותר?

מתנת יום הולדת מהפרופסור

עופר ניב הוא מורה לפיזיקה תיכון "אביב" רעננה, שמקפיד להעשיר את שיעוריו בתכנים שונים ומגוונים. בין השאר נהג עופר להביא לשיעוריו קטעי וידאו של פרופ' וולטר לוין, המרצה באוניברסיטת MIT. עופר לא חשש לאתגר את תלמידיו ולספק להם העשרה ולמידה ברמה הגבוהה ביותר, אלה קיבלו את התכנים בסקרנות וחדוות למידה.

לקראת יום הולדתו, התכנסו התלמידים וחשבו כיצד יוכלו להפתיע את המורה האהוב. הם חשבו, התאמצו ולבסוף לאחר עבודת בילוש קפדנית, הצליחו ליצור קשר עם המרצה מ-MIT. הם סיפרו לפרופ' את הסיפור על המורה המעולה לו זכו, על כמה שהם אוהבים אותו ועל כך שהוא הופך את הלמידה לחוויה, וביקשו ממנו כי ישלח לו ברכה ליום הולדתו. הפרופ', לא זו בלבד ששלח ברכה ליום ההולדת של המורה עופר, אלא שאל והרחיב לגבי אהבתם הגדולה של תלמידיו כלפיו. הוא אף ביקש מהתלמידים את כתובת הדואר של המורה עופר וכמתנת יום הולדת שלח לו דיסק עם כל החומרים שלו…